)מתוך מותו של סוכן עמודים .(131-132
ביף:
לא! אף אחד לא תולה את עצמו, וילי! אני ברחתי במדרגות, אחת-עשרה קומות, עם עט ביד שלי, היום. ופתאום עצרתי, אתה שומע אותי ? ובאמצע בניין המשרדים הזה, אתה שומע ? עצרתי באמצע הבניין - וראיתי - את השמים. ראיתי את הדברים שאני אוהב בעולם הזה. העבודה, והאוכל, והפנאי לשבת ולעשן... והסתכלתי בעט, ואמרתי לעצמי: בשביל מה לעזאזל, סחבתי את זה? למה אני מנסה להיות מה שאני לא רוצה להיות ? מה אני עושה בתוך משרד? מתבזה, עושה צחוק מעצמי, כשכל מה שאני רוצה הוא שם, בחוץ... מחכה לי ברגע שבוא אגיד: "אני יודע מי אני". למה אני לא יכול להגיד את זה.
ביף:
אבא! עשרה כמוני אתה קונה היום בדולר, וגם כמוך,
ביף:
אני לא כוכב או מנהיג וילי. וגם אתה לא. אף פעם לא הייתי יותר מעבד ממושמע, שגמר בפח כמו כל האחרים. אני שווה דולר לשעה וילי! ניסיתי בשבע מדינות ולא יכולתי להשיג סנט אחד יותר. דולר לשעה! אתה תופס למה אני מתכוון? אני לא מביא יותר הביתה גביעים או מדליות, ואתה תפסיק לחכות שאביא אותם שוב.
ביף:
)בשיא זעמו( אבא, אני אפס! אני אפס, אבא! אתה לא מסוגל לתפוס את זה? זה כבר לא בשבילי דווקא! אני פשוט מה שאני, זה הכל! )זעמו התפוגג, והוא מתמוטט, מתייפח, מנסה להיצמד אל וילי, הצופה בו בזעם(.
