מונולוג
)מתוך מותו של סוכן עמודים .(131-132
ביף:
אף אחד לא תולה את עצמו, ///
וילי! אני ברחתי במדרגות, אחת-עשרה קומות, עם עט ביד שלי, היום. ///
ופתאום עצרתי, ///
אתה שומע אותי ? ///
ובאמצע בניין המשרדים הזה, ///
אתה שומע ? ///
עצרתי באמצע הבניין - ///
וראיתי - ///
את השמים. ///
ראיתי את הדברים שאני אוהב בעולם הזה. ///
העבודה, ///
והאוכל, ///
והפנאי לשבת ולעשן... ///
והסתכלתי בעט, ואמרתי לעצמי: ///
בשביל מה לעזאזל, סחבתי את זה? ///
למה אני מנסה להיות מה שאני לא רוצה להיות ? ///
מה אני עושה בתוך משרד? ///
מתבזה, עושה צחוק מעצמי, ///
כשכל מה שאני רוצה הוא שם, בחוץ... ///
מחכה לי ברגע שבוא אגיד: "אני יודע מי אני". ///
למה אני לא יכול להגיד את זה. /// אבא! ///
עשרה כמוני אתה קונה היום בדולר, ///
וגם כמוך, ///
אני לא כוכב או מנהיג וילי. ///
וגם אתה לא. ///
אף פעם לא הייתי יותר מעבד ממושמע, ///
שגמר בפח כמו כל האחרים. ///
אני שווה דולר לשעה וילי! ///
ניסיתי בשבע מדינות ולא יכולתי להשיג סנט אחד יותר. ///
דולר לשעה! אתה תופס למה אני מתכוון? ///
אני לא מביא יותר הביתה גביעים או מדליות, ///
ואתה תפסיק לחכות שאביא אותם שוב. ///
)בשיא זעמו( אבא, אני אפס! ///
אני אפס, /// א
בא! ///
אתה לא מסוגל לתפוס את זה? ///
זה כבר לא בשבילי דווקא! ///
אני פשוט מה שאני, ///
זה הכל! ///
)זעמו התפוגג, והוא מתמוטט, מתייפח, מנסה להיצמד אל וילי, הצופה בו בזעם(. ///
